פרופ' אהרן שי – רקטור האוניברסיטה, פרופ' רפי נחמיאס - ראש ביה"ס לחינוך, פרופ' אודרי אדי-רקח – ראש החוג למדיניות ומינהל בחינוך, פרופ' רחל גלי-צינמון – ראש החוג לחינוך מיוחד ולייעוץ חינוכי, ד"ר עפרה ענבר – ראש היחידה להכשרה להוראה, פרופ' איליה לוין – ראש החוג לחינוך מתמטי, מדעי וטכנולוגי, ד"ר מיכל טננבאום – ראש התכנית להוראת שפות, דר' דן גבתון, ראש ההתמחות במערכות חינוך מקומיות וארציות, הגב' מריאנה שדה – מזכירה אקדמית של אוניברסיטת ת"א, גב' חגית ברק – ראש מינהל ביה"ס לחינוך, גב' מירי ברק – מרכזת המזכירות, גב' מירי כהנסקי – מזכירת התואר השני, ואתם - בוגרי תואר ראשון ותואר שני, בוגרי תעודת הוראה, חברי סגל, אורחים יקרים, ערב טוב וחגיגי לכולם!
לפני חצי שנה סיימתי כאן את התואר השני במינהל חינוכי, והטעם הטוב וחוויית ההצלחה עדיין איתי. כבר בראשית דברי, אני רוצה להודות לאשתי האהובה רונית על השותפות, התמיכה והעזרה, ולביה"ס לחינוך על האפשרות שניתנה לי לברך בשם הבוגרים. אני רואה בכך כבוד גדול והזדמנות להוקיר תודה לביה"ס לחינוך בכלל, ולחוג למדיניות ומינהל בפרט, ולתת ביטוי לתחושותיי ומחשבותיי.
הכבוד גדול, כי בנימה אישית אני יכול לספר שאת ביה"ס התיכון לא סיימתי. ביה"ס התיכון תפס אותי לא מוכן ולא פנוי ללמידה. רק לאחר השחרור מהצבא התפניתי ללמוד ולהשלים את בחינות הבגרות. שמחתי למצוא עניין אמיתי בלימודים והופתעתי כשסיימתי את כל בחינות הבגרות. עד הרגע שסיימתי את הבגרות – לא הייתי בטוח ביכולתי לסיים. המשכתי בלימודים לתואר ראשון בחוג למדע המדינה – כאן, באונ' ת"א, לפני 22 שנה. מאיר שלו כתב פעם שלאחר שהרכיב משקפיים בפעם הראשונה, הרגיש כוואסקו דה גמה של הראייה. התואר הראשון היה עבורי חוויה דומה. הסביבה החברתית והאינטלקטואלית של אוניברסיטת ת"א הסבה לי עניין רב, אתגר, גאווה ותחושת שייכות.
סיום התואר הראשון הביא אותי לצומת חדש, לא מוכר, עם אינסוף הצטלבויות ואפשרויות, ועם ידיעה קלושה ביותר לגבי המשך הדרך. לאחר כחצי שנה התחלתי לעבוד במחלקה לקידום נוער של עיריית ת"א, ומאז אני עובד עם "נוער נושר". בהמשך, הייתה לי הזכות להקים את היחידה לקידום נוער בר"ג, אותה אני מנהל.
חזי לסקלי ע"ה, פעם כתב:
שִׁירָה יְכוֹלָה לִבְנוֹת בֵּית-מְגוּרִים
בֵּית-חוֹלִים
בֵּית-סֵפֶר
בֵּית-סֹהַר
בֵּית-כְּנֶסֶת
אַךְ הִיא מַעֲדִיפָה
לְגַלּוֹת
בְּאֵר חָלָב בְּאֶמְצַע עִיר.
ואני מוסיף, גם החינוך יכול לעשות כל מיני דברים. יכול לספק בית גידול חם, מכיל ומצמיח לתלמידים, יכול לבנות בית כלא ויכול גם לבנות בית כנסת.
אז... מה נבנה, אחים בנאים ואחיות בנאיות?
לסקלי מזהיר אותנו מלטבוע בבארות החלב של העיר הגדולה. הוא מוקיר את האפשרות לבנות, ומעלה שאלה לגבי האחריות.
אנו חיים בתקופה בה מתקיים מאבק על חופש הביטוי, וחקיקה ראשית מצמצמת את חירויות הפרט והמיעוטים. למשל החקיקה להעלאת אחוז החסימה. זו תקופה של מתח הולך וגובר בין חילונים לחרדים – למשל סביב חוק הגיוס, תקופה של ניידות חברתית נמוכה, של פערים בהקצאות משאבים ופערים בהישגים בין תלמידים יהודים לערבים, ובין תלמידים במרכז לפריפריה.
בתוך תמונת מצב זו, בקרב על דמותה של מדינת ישראל, לנו, העוסקים בחינוך זכות וגם חובה. זכות – כיוון שהיכולת להשפיע על המציאות עדיפה בעיני על חוסר האונים, וחובה – כי הכוח שיש לנו להשפיע על המציאות, והידע שרכשנו, מחייב אותנו לפעולה.
לכן, חבריי וחברותיי, בוגרי ביה"ס לחינוך של אונ' ת"א, דעו כי תלמידי עכו ויפו, קרית מלאכי וטבריה, בית שמש ושכונת התקווה מחכים לכם! חפשו את הנוער "הנושר" ואת הנוער שבית הספר עבורו הוא בית כלא. לכו והביאו תקווה לאותם תלמידים שהסטטיסטיקה מועידה לשוליות שאין ממנה מוצא. לכו, כי רק החזקים והטובים ביותר, כלומר – אתם, יכולים להרים את המשא הכבד הזה.
יפה עשה שר החינוך, הרב שי פירון שאימץ את המימרה "האחר הוא אני". הוא בטח התכוון לתלמיד שאין לו מה לאכול בבית, לתלמידה שאימה חד הורית (כן, סגן השר וורצמן, יש כל מיני סוגים של משפחות), לתלמיד שהסתבך בפלילים, לאחר שלקה בנפשו או בגופו, לתלמיד שהפסיד את חייו לשדים שמקננים בו, או לתלמידה הערבייה ולתלמיד הבדואי. כל אלה מחכים לנו, ואם אנחנו לא נבוא – הם לא ילכו...
זאת האחריות המשותפת לכולנו, כל העוסקים בחינוך. אחריות על החינוך הציבורי, ואם תרצו - על הציבור.
חשוב לי היום גם להעלות כמה מחשבות על חוויית הלימודים במהלך התואר, וכפי שכבר אמרתי, סיימתי בתחושה טובה מאד, של סיפוק, עניין ועם מבט ביקורתי ומפוקח על מערכת החינוך.
המבט הביקורתי של האקדמיה לא פוסח על ציבור המורים. למדנו על השחיקה, על הכשרת המורים המונעת בתמריצים חומריים, והבנו משהו על הניכור בין המורים לאקדמיה. אני מאמין שלניכור הזה יש פתרון.
גם במקרה זה, תפיסה של אחריות כלפי "האחר" יכולה לעזור. שהרי כל אחד מהצדדים יכול לראות עצמו כ"אחר": הסטודנט לחינוך כ"אחר" לעומת הסטודנט למדעי המחשב, הסטודנט כ"אחר" לעומת המרצה, המרצה לחינוך כ"אחר" לעומת המרצה למשפטים, המכללה לחינוך כ"אחרת" לעומת האוניברסיטה וכן הלאה.
חברים יקרים, אני רוצה להציע מודל שונה של שותפות, מודל של אחריות משותפת לעובדי ההוראה הלומדים וסגל המרצים בביה"ס לחינוך. וזאת, מתוך כבוד והערכה רבה שרכשתי לביה"ס לחינוך במהלך לימודי כאן. אני רואה בעיני רוחי "בית חם" לעובדי ההוראה, בית שמזמין למחקר ולחדשנות, בית שיוזם שיתופי פעולה עם מורים בוגרים ועם בתי הספר בהם הם עובדים. כך, התואר יהיה רק תחנה בדרך, וההכשרה והמחקר ימשיכו לכל אורך הקריירה. כך, חוכמת הניסיון של עובדי ההוראה עשויה להביא לפריחת המחקר החינוכי ולחלופות מתודיות. כך עשויה להישמר התשוקה ועשויה להצטמצם השחיקה של כל השותפים. כך תוכל להיבנות מערכת יחסים של הערכה הדדית וגאווה של שותפים לפרופסיה מובילה.
עדכון השותפות עשוי גם לעלות בקנה אחד עם הסביבה האקדמית שמשתנה. יוזמות כמו University of the People או קורסרה שמובילות למודל חדש לגמרי של הכשרה אקדמית, והתחרות עם המכללות, מזמנות אתגר לביה"ס לחינוך באונ' ת"א, היקר לכולנו. התחרות מדרבנת להצטיין, לבלוט, להוביל. וגם כאן, העיקרון של "אחריות חברתית" יכול לעזור בניעור האבק ובסלילת דרך חדשה. גם בצורת הלימודים, וגם בתוכן – למשל יותר מחקר על אוכלוסיות מוחלשות כגון "נוער בסיכון" והדרה.
אני רואה אותנו – הבוגרים - שותפים טבעיים לחשיבה ולמעשה בנושא זה.
אסיים בנימה אופטימית, בשיר של המשורר הטורקי נזים חיכמת, תרגם רמי סערי. השיר מוקדש לכולכם, ובעיקר לבוגרי התואר הראשון:
מעל לים ענן מגוון
על פניו ספינת הכסף
בתוכו דג צהוב
במצולותיו אצה כחולה
על חופו אדם יחף
עומד וחושב
להיות ענן?
למה לא ספינה?
להיות דג?
למה לא אצה?
לא ולא ולא.
עליך להיות הים, בני,
עם עננו, עם ספינתו, עם דגו, עם אצתו.
בהצלחה לכולנו, ולהתראות!
